ביאור שטיינזלץ על נדה ע״ב

1 ואילו בית הלל אומרים כי אמנם הריהם מטמאים משכב ומושב, ואולם הם פטורים מן הקרבן, מאחר שאין היום השנים עשר מצטרף ליום האחד עשר לזיבה ולכך, אם תראה ביום השנים עשר וביום השלושה עשר — אין היא נעשית בכך זבה גדולה, מעתה אף אין זו שרואה ביום אחד עשר צריכה לשמור יום כנגד יום. ומטעם זה, אין הם מביאים קרבן על תשמיש זה.

2 ואם טבלה רק ביום של אחריו, היום השנים עשר, ושמשה את ביתה בלשון נקיה: עם בעלה במהלך היום, שמותרת בכך כיון ששמרה מקצת היום בתוך אחד עשר יום אסורה היא לשמש עם בעלה באופן זה, אף ששמרה מקצת היום, ומפני החשש שמא תראה לאחר מכן דם, ויצטרפו הימים לזיבה, ואחר כך ראתה דם — בית שמאי אומרים: הריהם מטמאין משכב ומושב מדברי חכמים שהרי מן התורה טבילתה זו נחשבת לה, שכן שמרה מקצת היום, שגזרו בה משום העושה כן כשהיא שומרת יום כנגד יום, בתוך אחד עשר ימי הזיבה, ואולם הריהם פטורין מן הקרבן, שהרי שמרה מקצת היום, ואין הראיה שראתה לאחר התשמיש נחשבת להצטרף לזיבה, כיון שהיתה בתקופת נידה.

3 ואילו בית הלל אומרים: הרי זה הבעל הינו גרגרן זולל למילוי תאוותו, שלא התאפק עד שתסיים שמירת כל היום השנים עשר, ואולם אין זו עבירה ממש, ולכך אין אלה מטמאים משכב ומושב. ומודים בית הלל לבית שמאי בזו הרואה בתוך אחד עשר יום, וטבלה לערב ושמשה עם בעלה, ובלא ששמרה יום טהור כנגדו — שהריהם מטמאין משכב ומושב, שנחשבת זבה, מאחר ולא שמרה יום כנגד יום, ובעלה נחשב כבועל זבה. וחייבין בקרבן.

4 ואם טבלה ביום של אחריו, ביום השנים עשר, ולאחר ששמרה מקצת היום עמדה ושמשה עם בעלה — הרי זה תרבות הנהגה רעה, שהרי אפשר שתראה לאחר התשמיש, ותצטרף ראיה זו לראיה קודמת שראתה, והריהי זבה, ולא עלתה לה טבילה זו. ולכך משום הספק דין מגען טהרות שנגעו בהן וכן דין בעילתן אם יתחייבו עליה קרבן חטאת כביאת זבה תלויין באם תראה באותו יום שטבלה. שאם תראה — הטהרות טמאות, וחייבים בקרבן, ואם לא תראה — אין החטאות טמאות, ופטורים מלהביא קרבן.

5 א גמרא שנינו במשנתנו שנחלקו בית הלל ובית שמאי בחיוב זו שראתה ביום אחד עשר וטבלה בערב בקרבן על כך. ומביאים עוד בענין מחלוקת זו ממה שתנו רבנן שנו חכמים בברייתא: ושוין בית הלל ובית שמאי בדעתם בזו הטובלת בלילה לטהרת זבה קטנה — שאינה טבילה. וכן שוין בית הלל ובית שמאי בדינה של הרואה בתוך אחד עשר יום ימי זיבה, שהיא איפוא זבה קטנה, וצריכה שימור יום שלא תראה בו, ולטבול למחרת ביום, כדי לשמש עם בעלה. ואילו זו לא שימרה את יום המחרת, אלא טבלה לערב ושמשה עם בעלה — אין טבילת הלילה עולה לה, והרי תשמיש זה נחשב להם כמי ששימשו בו ביום ולפני טבילה. ולכך היא וכן בועלה מטמאה משכב ומושב, וחייבין בקרבן אף לדעת בית הלל.

6 ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בזו הרואה ביום אחד עשר יום בתקופת ימי זיבה, וטבלה בערב ושימשה עם בעלה. שבית שמאי אומרים כי דינה כשל זבה קטנה, ולכך הריהם מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן. ואילו בית הלל פוטרין אותם מקרבן, שכן אין חובת שמירה על ראיית היום האחד עשר, שאף אם תראה ביום השנים עשר, אין זו מצטרפת לראייה הקודמת לעשותה זבה גדולה.

7 אמרו להן בית שמאי לבית הלל בשאלה על שיטתם: מאי שנא במה שונה דינה של הרואה ביום אחד עשר מתקופת ימי זיבה, שלדעתכם אינה צריכה שימור, מדינה של זו הרואה ביום שהוא תוך תקופת אחד עשר ימי הזיבה, שצריכה שימור. והרי אם שיוה שווה לו לענין טומאה של משכב ומושב, שבזו ובזו הריהם מטמאים משכב ומושב שכן אף בית הלל מודים בכך, מעתה מדוע לא ישוה לו גם לענין קרבן, שיתחייבו בקרבן אף ברואה ביום אחד עשר וטבלה בערב?

8 אמרו להן בית הלל לבית שמאי בתשובה: לא, אין זו שאלה. שכן אם אמרת שחייבים בקרבן ברואה בתוך אחד עשר יום — טעם יש לדבר: שכן יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה שאם תראה גם בימים שלאחרי כן, הריהי זבה גדולה, תאמרו כן גם ברואה ביום אחד עשר, שאין יום שלאחריו שנצטרף עמו לזיבה?!

9 אמרו להם בית שמאי לבית הלל: השוו מדותיכם שיטתכם בהלכה, אם הרואה ביום אחד עשר שיוה לו לרואה בתוך אחד עשר הימים, לענין טומאה — ישוה לו גם כן לענין הקרבן, ואם לא שיוה לו לענין הקרבן — כמו כן, לא ישוה לו לטומאה.

10 אמרו להם בית הלל לבית שמאי בתשובה: אם אמנם אנו משווים את הרואה ביום אחד עשר לרואה בתוך תקופת אחד עשר הימים, אין זה אלא כשבכך הביאנוהו לידי טומאה — והרי זה להחמיר עליו, גזירה מפני הרואה בתוך אחד עשר יום. ואולם לא נשווה אותו לרואה בתוך תקופת אחד עשר יום שבכך נביאהו לידי קרבן — והרי זה להקל עליו, להתיר לו להביא חולין לעזרה.

11 ועוד הוסיפו בית הלל בתשובתם לבית שמאי: מתוך דבריכם שלכם אתם נושכין מוקשים באותה קושיה שהקשיתם עלינו, שאף אתם אינכם משווים את שיטתכם בהלכה. שהרי אתם אומרין בדינה של זו שראתה ביום אחד עשר, ולא טבלה בו בערב, אלא טבלה ביום שלאחריו ועשתה איפוא מקצת שימור ושמשה עם בעלה, ואחר כך ראתה — שהריהי מטמא משכב ומושב, ואולם פטורה מן הקרבן. מעתה אף אתם השוו מדותיכם, שהרי אם דינה של הטובלת ביום שנים עשר שיוה לו לדינה של הטובלת במוצאי יום אחד עשר לענין טומאה, מעתה ישוה לו גם כן לענין קרבן, ואף בטובלת ביום שנים עשר יביאו קרבן על שימושם.

12 ואם הוא לא שיוה לו לענין קרבן, שבטובלת ביום שנים עשר פטורים מן הקרבן, ובטובלת במוצאי יום אחד עשר חייבים בקרבן — מעתה גם לא ישוה לו לענין טומאה, ובטובלת ביום שנים עשר אין הם מטמאים משכב ומושב! אלא אף אתם סבורים שמשווים אנו רק להחמיר כבדין הטומאה ולא להקל בדין הקרבנות, להביא חולין לעזרה, הכא נמי כאן, בהשוואת הרואה ביום אחד עשר לרואה בתוך תקופת אחד עשר, גם כן — משווים אנו רק להחמיר ולא להקל.

13 ב ומביאים עוד בבירור שיטת בית שמאי ממה שאמר רב הונא: האשה הרואה בתוך אחד עשר יום של תקופת זיבות, והריהי צריכה לשמור יום, ולא שמרה את כל יום המחרת אלא מקצתו, שהלכה וטבלה בו ולא המתינה ללילה — משכבה ומושבה ששכבה או ישבה עליהם ביום השני ביום שלמחרת יום ראייתה, לאחר טבילתה, בית שמאי מטמאין אותה, אף על פי שטבלה ביום שלמחרת, ולאחר ששמרה מקצת היום, ואף על פי שלא ראתה לאחר שטבלה. מאי טעמא מה טעם הדבר? — שכך גזרו בה חכמים, כיון שאילו חזיא ראתה ביום שלמחרת ולאחר הטבילה — הריהי מטמאה מן התורה, לכך השתא עכשיו, אף שלא ראתה לאחר הטבילה, נמי מטמיא גם כן מטמאה.

14 אמר רב יוסף בתמיהה על דברי רב הונא אלה: מאי קא משמע לן מה הוא משמיע לנו בדבריו, והרי תנינא שנינו במשנתנו שזו שראתה ביום אחד עשר, וטבלה ביום שלאחריו, ושמשה את ביתה, ואחר כך ראתה — בית שמאי אומרים: הריהי מטמאה משכבות ומושבות, ופטורה מן הקרבן! וטומאתה מגזירת חכמים מפני זו שראתה בתוך אחד עשר יום שהריהי טמאה מן התורה. וכמו כן יודעים אנו שחכמים גזרו בזו שראתה בתוך אחד עשר יום וטבלה למחרת ולא ראתה מפני זו שטבלה למחרת היום וראתה שהריהי טמאה מן התורה!

15 אמר רב כהנא בתשובה לשאלת רב יוסף: ממשנתנו לא היינו יודעים את דינו של רב הונא, שכן היינו אומרים כי דווקא במקרה שראתה אחר טבילתה, הוא שגזרו בה חכמים, כי שאני שונה הדבר, שהרי ראתה. מה שאין כן בדברי רב הונא שגזרו חכמים אף באופן זה שלא ראתה ביום שלמחרת ראייתה ולאחר טבילתה.

16 אמר רב יוסף בדחיית דברי רב כהנא אלה: ואף כי כאשר אמנם ראתה ביום השנים עשר, למחרת ראייתה ביום האחד עשר, מאי הוי מה נהיה, מה בכך, אין זו סיבה לגזור עליה מפני זו שראתה בתוך תקופת האחד עשר ימים של זיבות, שהרי ראייה זו של יום שנים עשר, אינה ראיה של זיבות, אלא ראיה של נדה היא, שהרי היום השנים עשר הוא היום הראשון לתקופת ימי הנדה.

17 אמר ליה לו אביי לרב יוסף בהסבר דברי רב כהנא: הכי קא קשיא ליה כך היה קשה לו, שהתקשה בדברי רב הונא האומר שגזרו חכמים ברואה בתוך תקופת זיבתה, וטבלה למחרת, שטמאה אף שלא ראתה לאחר טבילתה, וכגזירה מפני הרואה באותו יום: בשלמא היכא זה נוח היכן, במקרה שראתה ביום השנים עשר — גזרינן גוזרים אנו ראייה של נדה אטו משום ראייה של זבה, וכדין האמור במשנתנו. אלא היכא היכן שלא ראתה, וכדין האמור בדברי רב הונא — מאי נגזר מפני מה נגזור בה?

18 ועוד הקשה על דברי רב הונא, שכן תנן שנינו במשנה בדין טומאתו של הזב הרואה ראייה אחת של זוב, וטבל — בית שמאי אומרים: דינו כדינה של השומרת יום כנגד יום זבה קטנה, למחרת ראייתה, שטובלת ושומרת יום זה, והמעשרות שנגעה בהם לאחר טבילתה תלויים ועומדים: שאם תראה בהמשך היום — הריהם נטמאים למפרע. ואף זב זה שטבל, טומאתו תלויה: שאם יראה שוב, הרי זו מצטרפת לזיבה, וייטמאו המעשרות. ואילו בית הלל אומרים כי דינו של זב זה שטבל הריהו כבעל קרי הנטהר מטומאתו בטבילתו, ולכך המעשרות שנגע בהם טהורים. שאף אם יראה שוב לאחר טבילתו — אין הוא נטמא כזב אלא מכאן והלאה.

19 ותניא ושנויה ברייתא בדינו של הזב בראייתו הראשונה, כי הטהור המסיט את הראייה טיפת הזוב הראשונה, מהו דינו שייטמא במשא, ויטמא את הטהרות שנגע בהן — בית שמאי אומרים כי תולין מסופקים אנו בדינו של זה. שכן אם יחזור ויראה היום עוד זיבה, נעשה הוא בכך למפרע זב גמור, והרי הזוב מטמא במשא, ונטמא. ואם לא ישוב ויראה ראיית זוב נוספת — אין זה נטמא בטומאת משא. ואילו בית הלל מטהרין את הטהור שהסיט. שכן עתה אינו אלא כבעל קרי, שאינו מטמא בהיסט. ואף אם ישוב הזב ויראה לאחר מכן, אינו מטמא בזיבה למפרע, אלא מכאן והלאה.

20 וכיוצא בדבר נחלקו בדינם של משכבות ומושבות ששכב או ישב עליהם בין ראייה ראשונה לראייה שנייה, שלדעת בית שמאי — הרי אנו תולין בדינם של אלה, ולא יקבע דינם אלא משיוודע אם ראה ראיה נוספת של זיבה אם לא. ואילו בית הלל מטהרין משכבות ומושבות אלה, אף אם לאחר מכן ישוב ויראה זיבה.

21 ומעתה נלמד, שהרי קתני רישא שנינו בתחילת המשנה שבמסכת זבים כי הזב הרואה ראייה אחת של זוב, בית שמאי אומרים שדינו כדינה של השומרת יום כנגד יום, אלמא נסיק מכאן כי אף בשומרת יום כנגד יום לשיטת בית שמאי אנו תולין. שאין זו טומאה וודאית, אלא מן הספק, ושלא כדברי רב הונא שלדעת בית שמאי השומרת יום כנגד יום מטמאת מדברי חכמים בטומאה וודאית!

22 ומשיבים: אין זו ראיה, כי לא תימא אל תאמר, תשנה בדברי המשנה שדינו של זב זה כדינה של שומרת יום כנגד יום, אלא אימא אמור שדינו של הזב כדינו של הבועל שומרת יום כנגד יום לאחר שטבלה. שאין משכבו ומושבו מטמאים מדברי חכמים בוודאות, אלא מן הספק.

23 ומבררים: מאי שנא איהו במה שונה הוא, הבועל שומרת יום כנגד יום, שלא מטמא משכב ומושב ששכב או ישב עליהם, ומאי שנא איהי במה שונה היא, שומרת יום כנגד יום, דמטמיא ליה שמטמאה אותו, את משכבה ומושבה?

24 איהו הוא דלא שכיחי ביה שאין מצויים בו דמים — לא גזור ביה רבנן גזרו בו חכמים שיטמא משכב ומושב אלא מן הספק, והריהם טהורים אם לא חזרה וראתה. ואילו איהי דשכיחי היא, שמצוים בה דמים — גזור גזרו בה רבנן חכמים, שטמאה מן הודאי, אף שלא חזרה וראתה ביום זה שטבלה בו.

25 וממשיכים: ומאחר שגזרו חכמים באשה ומשום הטעם שמרובים דמיה, מעתה מאי שנא במה שונה הוא משכב ומושב ששכבה או ישבה עליו, דמטמיא ליה שמטמאה אותו, ומאי שנא במה שונה הוא הבועל, דלא מטמיא ליה שאין היא מטמאה אותו?

26 ומסבירים: משכב ומושב דשכיח שמצוי הוא, שתשכב ותשב עליהם — הריהי מטמיא ליה מטמאת אותו, ואולם בועל דלא שכיח שאין זה מצוי — לא מטמיא אינה מטמאה.

27 ומוסיפים עוד לשאול על דברי רב הונא מדברי משנתנו, שכן תנן שנינו בזו שראתה ביום אחד עשר לימי זיבות, וטבלה ביום שלאחריו, ששמרה מקצת היום, ושמשה באותו יום עם בעלה — הרי זו תרבות הנהגה רעה, ו

28 מגען לענין טומאה וטהרה ובעילתן לענין הבאת קרבן על כך תלויין, שאם תראה באותו יום — הרי זה מגע הזבה המטמא, והריהם חייבים בקרבן. ואם לא תראה — אין זה כמגע הזבה ואין הם חייבים בקרבן. ומעתה נשאל: מאי לאו האם לא משנה זו כדברי הכל היא, ואף לשיטת בית שמאי. ונמצא איפוא כי גם לדעת בית שמאי אין השומרת יום כנגד יום מטמאת ודאי אלא מן הספק, ושלא כדברי רב הונא!

29 ודוחים: לא, אין המשנה כדברי הכל, אלא כשיטת בית הלל היא, ולא כבית שמאי. ומביאים ראיה לדבר, דתניא שכן שנויה ברייתא, אמר להם ר' יהודה לבית הלל: וכי להנהגה זו אתם קורין רק "תרבות רעה", והלא לא נתכוון זה אלא לבעול את הנדה! ותוהים על דבריו: נדה סלקא דעתך עולה על דעתך לומר, והרי המדובר בשומרת יום כנגד יום לזיבתה?

30 ומתקנים: אלא כך אימא אמור בדברי ר' יהודה לבית הלל "והלא לא נתכוון זה אלא לבעול את הזבה". ואף על נוסח דברים זה תוהים: זבה סלקא דעתך עולה על דעתך לומר, והרי המדובר בשומרת יום כנגד יום לזיבתה, ולא במי שהיא זבה? ומתקנים: אלא כך אימא אמור בדברי ר' יהודה לבית הלל "והלא לא נתכוון זה אלא לבעול שומרת יום כנגד יום". נמצאנו למדים כי דברי סוף משנתנו הריהם לשיטת בית הלל, ולא לשיטת בית שמאי.

31 א ומביאים עוד מדברי חכמים בדינה של הרואה בסוף תקופת ימי הזיבות. איתמר נאמר האשה הרואה ביום העשירי בימי זיבותה, ר' יוחנן אמר: הרואה ביום העשירי דינה כזו הרואה ביום התשיעי בתקופת ימי זיבות. מה הרואה ביום התשיעי — הריהי בעי צריכה שימור כדינה של השומרת יום כנגד יום. שהרי אם תראה ביום העשירי וביום האחד עשרה, הרי אלה שלוש ראיות המטמאות אותה כזבה גדולה. אף הרואה ביום העשירי — בעי צריכה שימור, אף שאין אפשרות שתהא בכך זבה שכן אף אם תראה ביום האחד עשר, אין לה אלא שתי ראיות בלבד.

32 ואילו ריש לקיש אמר: הרואה ביום העשירי דינה כשל הרואה ביום האחד עשר. מה הרואה ביום האחד עשר — לא בעי אינה צריכה שימור, שהרי למחרת אין זה שוב מכלל ימי זיבתה. אף הרואה ביום העשירי — לא בעי אינה צריכה שימור.

33 ומביאים כי איכא דמתני לה אהא יש ששונה אותה מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש על זו, בהקשר למה ששנינו בדין חלות ורקיקים הבאים כמנחות במקדש, שחייבות במתן מחצית לוג שמן. ודרש כן ר' עקיבא מדרשות הכתובים, שנאמר בהם "בשמן" "בשמן" ויקרא ז, יב, ואמר לו ר' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא: אפילו אתה מרבה "בשמן" " בשמן" כל היום כולו — איני שומע לך איני מקבל את דבריך שיש ללמוד את ההלכות הללו מן הכתובים, אלא ההלכה האומרת שחצי לוג שמן הניתן ללחמי תודה, וכן ההלכה האומרת שרביעית יין היא השיעור האסור לנזיר בשתיה, שהריהו לוקה אם שתה יין כשיעור זה. וכן ההלכה בדינה של האשה הרואה דם בפרק הזמן של אחד עשר יום שבין תקופת נדה לתקופת נדה — כל אלה הן הלכה למשה מסיני.

34 ונשאלה השאלה מאי מהי הלכה זו שנאמרה לתקופת אחד עשר הימים שבין נדה לנדה? ונחלקו בדבר ר' יוחנן וריש לקיש, שר' יוחנן אמר: הכוונה להלכה אחת שנבדל בה יום האחד עשר מעשרת הימים האחרים. וריש לקיש אומר כי הכוונה היא לשתי הלכות שנבדל בהן יום האחד עשר משאר הימים.

35 ומפרטים: ר' יוחנן אמר כי בהלכה אחת נבדל יום האחד עשר משאר הימים, שכן יום האחד עשר הוא עצמו יום דלא בעי שאין צריך שימור, ולענין שאם ראתה ביום זה — אין היא צריכה לשמור את יום המחרת. הא לאחריני הרי לימים אחרים שבתוך האחד עשר — הוא עביד עושה שימור, שאם ראתה ביום העשירי, הריהי צריכה לשמור את היום האחד עשר. ואילו ריש לקיש אמר כי הכוונה היא לשתי הלכות שבהן נבדל היום האחד עשר משאר הימים: כי לא אין ראייה שראתה ביום האחד עשר בעי צריכה שימור ביום השנים עשר. ושלא כשאר הימים, שראיית יום זה מצריכה שימור ביום המחרת. וכן שיום האחד עשר, לא שימור לעשירי הוי הינו, ומשום שראייה ביום העשירי לא מצריכה שמירה ביום המחרת. ואף בדבר זה נבדל היום האחד העשר משאר הימים.

36 ותוהים על דברי ר' אלעזר בן עזריה שאמר כי אחד עשר יום שבין נדה לנדה הריהם הלכה למשה מסיני: וכי הני אלה הלכות למשה מסיני נינהו הן, והלא הני קראי נינהו אלה מקראות הן, שמהן נלמדים אנו כך. דתניא שכן שנויה ברייתא: יכול יהא הדין שכל אשה הרואה שלשה ימים אף שחלים ימים אלה בתחילת תקופת נדה, ושלושה ימים אלה הם רצופים, שתהא נחשבת בכך זבה, ותתחייב איפוא בספירת שבעה נקיים ובהבאת קרבן לאחר מכן כאמור בפרשת הזבה, ויקרא טו, כח—ל. שכן נאמר בזבה "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" ויקרא טו, כה, והרי "ימים רבים" אלה שלושה.

37 ובמה אני מקיים את הכתוב בפרשיה הקודמת "ו אשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" שם יט, שאין הכתוב מצריכה לטהרתה אלא טבילה לאחר שבעת ימים אלה, ובלא ספירה וקרבן — בזו הרואה יום אחד בלבד, אבל הרואה שלשה ימים בתחילה תהיה זבה. לכך תלמוד לומר מלמדנו הנאמר: